דוקומנטה 15: אמנות כמנגנון הישרדות, או המצב הפוסט-ביקורתי

מאת ארנון בן-דרור

​

דוקומנטה 15, שנאצרה על ידי הקולקטיב האינדונזי "רואנגרופה" ונסגרה בספטמבר האחרון, היוותה ניסוי רדיקלי שביקש לחולל תמורה פרדיגמטית בקריטריוני הבחירה והשיפוט של העבודות המוצגות. התערוכה הציעה מודל חדש לחשוב דרכו על הפוליטיות של האמנות ועל תערוכת אמנות גלובלית בעידן פוסט-קולוניאלי, מודל שניתן לתמצתו בגסות כמעבר מביקורת להתארגנות. לא פחות מהותי היה הניסיון של האוצרים לנסח מחדש את מערכת היחסים המוכרת בין המשתתפים לקהל, עד כדי כך שבאי התערוכה נדמו לפרקים כמעט מיותרים. מהם הפוטנציאלים, מחד, והבעיות, מאידך, שמעלה המודל ההשתתפותי (participatory) הייחודי שהעמידה התערוכה? איזו מין חוויית צפייה התערוכה ייצרה? ומהי, אם בכלל, התוחלת של "תערוכת אמנות" במובנה המסורתי כאשר אמנות אינה נמדדת יותר על פי האיכות של תוצריה כי אם על פי האיכות החברתית-פוליטית של תהליכיה?

 

ארנון בן-דרור הוא חוקר, אוצר ומבקר אמנות, דוקטורנט בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. כותב למגזין האמנות Spike. מנחה יחד עם האמן עידו גורדון את הפודקאסט ״דברים בעולם״, העוסק באמנות ישראלית.

​

 

״דרוכות״ בפנים, ״מעונות״ בחוץ

מאת עדו פדר

​

באמצעות קריאה בשתי עבודות פרפורמנס: ״דרוכות״ נעה דר ומיכל סממה ו״מעונות״ של תכלת רם - אציע קריאה עכשווית ביחסים העדכניים של מעשה האמנות עם מוסד האמנות. כאשר מתבוננים בדרמטורגיה של האירוע החי, מתגלה לנו אוטונומיה חדשה לאירוע התערוכה, כזו שמאפשרת ריבוי אופנים של היות-קהל שמופיע את נאמנותו המורכבת למוסד האמנות והעולם הניאו-ליברלי שהוא פועל בקרבו. אציע ששימת דגש על לוגיקה פרפורמטיבית לגוף החי בתוך התערוכה, מאפשרת לאמנים לקיים פעולות שלא רק מבקרות את המוסד, לא רק מפריעות את פעולתו, אלא גם מציגות באופן דרמטורגי את הנאמנות לערכים של המוסד, שהוא בעצמו בוגד בהם.  

 

עדו פדר הוא כוריאוגרף ומנהל אמנותי של פסטיבל צוללן ושל טייץ: מחול ומחשבה. יש לו תואר ראשון ושני בפילוסופיה מאוני׳ ת״א, למד כוריאוגרפיה במונטפלייה וריקוד ברוטרדם. 

​
 

מי תנכס את הניכור?  

מאת כרמל בן אשר

​

במקום להמשיך ולחפש אחר החיבור, אבקש לעמוד על הפוטנציאל של הניכור במעשה הפרפורמטיבי. אני רוצה להתבונן במצב של הרקדנית כמי שמנוכרת ליצירה באופן סטרוקטורלי, היא תמיד פחות ממנה ויותר ממנה, שואפת אליה וחורגת ממנה - תמיד נשארים רווח, זרות, אחרות. אני רוצה להציע שדווקא אותו ניכור מציב את הפרפורמרית בעמדה פריבילגית, הן ביחס לכוריאוגרפית והן ביחס לקהל, כזו שמצליחה להתעלות מעל לקטגוריות של סובייקט/אובייקט ולשפוך אור על האופן שבו האובייקטליות שלנו אינה רק איום על הסובייקטיביות, אלא גם תנאי אפשרות עבורה.    

 

כרמל בן אשר היא רקדנית, פרפורמרית, יוצרת עצמאית וסטודנטית לפילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל אביב. עבודתה ״בולעת״ מציגה בימים אלו בתיאטרון הבית. כרקדנית עצמאית שיתפה פעולה עם הכוריאוגרפיות: יסמין גודר, תמר בורר, הלל קוגן, רוני חדש ועוד.

 

מחולות אנסתטיים: הפוטנציאל הכוריאוגרפי של ההרדמה הרפואית

מאת גיא דולב

​

ההרדמה הרפואית הולידה באמצע המאה ה-19 מצב חדש של הוויה, אפשרות חדשה לשהות-מבלי-לשהות-בגוף ולהימצא-ולא-להימצא-בעולם. ההרדמה הביאה לידי מימוש אפשרות של התמסרות רדיקלית לאחר, למיומנויותיו ולכוונותיו. אולם ההתמסרות הזאת כבר מופיעה ביסודותיה של הכוריאוגרפיה כאמנות הציווי לנוע, שמחייבת את הרקדן להיות מיומן בהיענות להנעה. דרך דיון במנגנוני התנועה והצפייה בחדרי הניתוח של בית החולים הדסה עין-כרם, אבחן את הגרעין המורדם כפוטנציאל המצוי בבסיסה של ערנות-מחולית, ובקשר שבין ההשאלה של הגוף הרדום למדע הרפואה ובין ההשאלה של הגוף הרוקד למזבח הכוריאוגרפיה ולקהלו.

 

גיא דולב הוא יוצר מחול ותיאטרון. בימים אלה הוא כותב את עבודת התזה שלו על הרדמה וכוריאוגרפיה בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. יצירתו "אנסתזיה, או: שנת-שמיטה" עלתה בפסטיבל אינטימדאנס 2021.

​
 

באנו להנות

מאת מעין דנוך ואורי טורקניץ

​

מגרש - סדרת אירועי אמנות רב תחומיים, נוסדה מתוך רצון ליצור מרחב ניסיוני, שיתופי ולא פורמלי להצגה של הצעות ועבודות בשלל מצבים ומדיומים. המטרה לייצר אווירה שתחבר בין כל השותפים לאירוע - המארגנים, הקהל והאמנים, סביבה תומכת, שתאפשר גם מקום לטעויות ולשיחה לא ביקורתית. בשלושת האירועים שהפיקו, שניים מהם בשיתוף פעולה עם טמיר חן, הם אירחו 38 אמנים שהציגו עבודות מחול, מיצג, מוסיקה ואמנות חזותית בחללי המרץ2 וגלריה מאיה בקרית המלאכה בתל אביב. בהרצאה הם יפרשו את המניעים והשאיפות המקדימים ליצירת הפורמט וידונו האם ואיך הם התממשו בפועל.

 

אורי טורקניץ הוא כוריאוגרף ואמן, סיים תואר שני בכוריאוגרפיה באוניברסיטת שטוקהולם תחת הנחייתו של הכוריאוגרף מרטן שפנברג. בעבודותיו הוא עוסק בהיסטוריה, סיפור נרטיבים והיחס בין האישי לציבורי. 

 

מעין דנוך היא יוצרת, רקדנית ומורה לפלדנקרייז. היא למדה מחול וכוריאוגרפיה ב SEAD בזלצבורג וסיימה תואר שני בבית הספר הגבוה למוסיקה ולמחול בקלן. שיתפה פעולה עם כוריאוגרפים נוספים כמו אלקסנדרה פריצ׳י (רומניה), יאנה אונמוסיג (גרמניה), עמוס חץ וסיגל ברגמן. 

​
 

״אדם במחצית שנותיו, דמעות זורמות כמו גשם, אנחת צער״

מאת מיכל הלפמן

 

כמו במקרה של פער הזמנים שבין הברק לבין הרעם, מה שיכולנו לראות במרחק כאותות אזהרה הפך כיום למציאות שמטלטלת את הגוף כאן ועכשיו. מאיימת הברק המסמא' הושתקו המוזות וגויסו לשרת את האקטואלי. לכשהגיע הרעם, נמצא המרחב החברתי מיותם מסוכני הרוח והדמיון שהוכרז, גם על ידם, כמוצר פרווילגי לצריכה בשעות שלום. חברה שהפסיקה לדמיין, תגלוש לאלימות ולפנאטיות. היא תיכנס לדקדנטיות, לסטגנציה והיא תבין את הדברים רק כבסיסם: כפונדמנטליזם. זוהי קריאה להעמיק את הקשר ההכרחי בין מעשה האמנות לבין החברה דווקא בימים בעלי דחיפות פוליטית כמו אלו בהם אנו נמצאים.

מיכל הלפמן היא אמנית ומרצה בכירה במחלקה לאמנות בבצלאל.